אפלקציות להיכרויות פותרות בעיה - אבל לא את הבעיה הנכונה

ישבתי עם חברה בכרם התימנים, הייתי לפני ערב הקראת שירה בבר קטן, התרגשתי קצת, הרבה זמן לא הקראתי, הייתי באיזו הפסקה קצרה מזה. החברה אמרה לי "אז ספר, איך היה הדייט?" התעוררתי לרגע מרצף המחשבות שנכנסתי אליהם ונזכרתי שאכן הייתי בדייט ראשון אתמול. "היה כיף" אמרתי "אבל היא לא עונה לי מהבוקר", ובדיוק שסיימתי את המשפט הזה היא שלחה הודעה, כבר ידעתי מה אני הולך לקרוא, אז פתחתי את הטלפון וראיתי בדיוק את מה שציפיתי לו "היי, שמע אתה ממש מקסים אבל אני מרגישה שזה פחות יעבוד". התבאסתי, הרגשתי ששוב אני נכנס ללופ הזה של הדפדופים ימינה שמאלה באפלקציות, ששוב אני צריך לחזור לסיוט הזה, ועד שסוף סוף פגשתי מישהי באמת מדליקה שמעניינת אותי - הנה עוד פעם ההודעה הזו של "אתה חמוד אבל…"

הנה מה שלא ידעתי להודות בפני עצמי באותו ערב:

פחדתי עד מוות מדחיה, פחדתי לקבל את הלא הזה, ולכן כל הזמן שיחקתי בטוח ליד בנות, הלכתי על ביצים, מה שגרם לי לא להיות אותנטי ואמיתי, לא להביע את עצמי בחופשיות.

יותר ממה שפחדתי מדחיה, פחדתי מאינטימיות, פחדתי להתקרב, חששתי להחזיק מתח מיני, והייתי מלא בחרדות בסיטואציות כאלה - אז לא פלא שככה זה הסתיים לא מעט פעמים.

אני לוקח אחריות על הבעיות שהיו לי, ועל המקום הנידי שהייתי בו, ועל דמות ה-Nice Guy שתחזקתי יותר מידי שנים. אבל אני גם יודע שהאפליקציות עזרו לי מאוד להישאר שם הרבה שנים, עזרו לי לשמר את המקום שהייתי בו ולא לעבוד על עצמי.

שמרו אותי באותה נקודה בחיים - שממנה להגיע לזוגיות היה בלתי אפשרי כמעט לחלוטין.

אפלקציות להיכרויות פותרות את הבעיה - אבל לא את הבעיה הנכונה

הן טוענות שהן עוזרות לאנשים להכיר ולהגיע לזוגיות, אני טוען, שהעובדה שסביב המסר הזה המותג שלהן קיים - לא אומר שזוהי האמת. כי האמת היא שאפלקציות להכרויות פותרות לנו בעיות של נוחות, הן הופכות את תהליך ההיכרות ל"נוח" יותר. כבר לא צריך לצאת ובאמת לדבר עם נשים, אפשר להיות זרוק על הספה בשישי בצהריים, עם בירה ביד, ולדבר עם נשים באיזור שרוצות להכיר אותך - כמה קל זה נהיה, הכי קל שיש.

אז פה בדיוק טמונה הבעיה

אני רוצה לעבור איתכם על כמה מהבעיות שאפלקציות ההכרויות הקלאסיות, אלו שמרוויחות המון כסף, פותרות בצורה מדהימה, ואיך הפיתרון שלהן הופך אותנו לעוד יותר בודדים.

ולאחר מכן, אני מבטיח להציע פיתרונות טובים יותר לאפלקציות הבאות שיבואו, פיתרונות שבעיניי שווה להתאמץ כדי לפתור, גם במחיר של "נוחות"

בואו נצא לדרך…

בעיות שלא צריכות פיתרון:

יהיה לך קל יותר להכיר

אחותי הכירה את בעלה כששניהם עבדו במקס ברנר בנמל תל אביב, זה היה לפני עידן האפלקציות, הם היו צריכים לקחת את ההחלטה לעבור לתל אביב, לגור בדירות מצוקמקות ומקולפות בעיר הגדולה, ולעבוד מיליון משמרות בשבוע כדי לממן את התענוג הזה.

הם לא עשו את כל זה כדי להכיר אחד את השני, הם בחרו ללכת בדרכים האלו כדי לבנות את החיים שלהם עבור עצמם. והם הכירו אחד את השניה תוך כדי החיים, תוך כדי שהם בוחרים 100% את הבחירות שהם רוצים, ונשארים אותנטיים כלפי עצמם.

יש לי חבר שמעולם לא הוריד את האפלקציות. והרבה שנים לא ממש היתה לו בת זוג רצינית, אלא כל מיני סיטואציות.

את אשתו הוא הכיר בלימודים, בהתחלה היא לא ממש שמה עליו, יש אפילו סיפור שהיא שכחה איך קוראים לו, אבל לאט לאט ובאופן טבעי הם זיהו שיש בניהם יותר משני סטודנטים שנפגשו.

האם זה היה קל לאחותי או לאותו חבר? כנראה שלא!

זה לא היה קל לעשות את הבחירה לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לזהות שיש מישהי שמעניינת אותך, לנסות להתקרב, לקבל דחיה, להיפגש שוב, לראות איך זה מרגיש, לנסות להתקרב שוב. כל המעגל הזה, רק מלכתוב אותו אני מתעייף.

קל זה לא היה, אבל זה היה נדרש.

לפני עידן האפלקציות - אנשים היו צריכים לצאת מהבית, לעשות דברים עם החיים שלהם, עבור החיים שלהם, כדי לבנות את החיים שלהם ולמצוא בדרך בנאדם שנמצא באותה נקודה, שמתאים לו להצטרף.

אבל אם ישאלו אותי מהם הדברים החשובים בתהליך היכרות? "קל" לא תהיה אחת המילים שאני אגיד כנראה. היכרות רומנטית היא לא דבר קל, היא מעולם לא היתה קלה והיא לא תהיה קלה. זה שהולוויד ודיסני מכרו לנו את הסיפור הזה, ואפלקציות ההיכרויות התלבשו על הרעיון הזה - לא הופך את זה לאמיתי.

אין דבר כזה היכרות אמיתית שלא דורשת ממך להתמודד עם כאב ופחד. אין דבר כזה אינטימיות ראשונית שהיא נוחה. מתח מיני הוא דבר שלא תמיד נוח וקל להחזיק, בגלל זה יש שם את המילה "מתח".

אפלקציות ההכרויות שטוענות שהן הופכות את ההיכרות לקלה יותר, למעשה הופכות אותנו לעצלנים יותר, אנחנו צריכים לעשות ממש מעט כדי "להכיר", כל-כך מעט - שהסיכוי שנשקיע כמות מגוחכת כזו של אנרגיה ונגיע איתה באמת להיכרות אמיתית - היא בלתי אפשרית.

כשזה קל מידי = זה לא מרגש = זה סתמי

ובגלל זה אנחנו חווים - צ'אטים שלא מובילים לשום מקום, דייטים משעממים ולא רלוונטים ותחושת ערך עצמי נמוך.

לקבל תשומת לב ממישהי באפלקציה לכמה הודעות -  אולי מעלה קצת את הדופמין אבל לא בונה ערך עצמי שמאפשר היכרות.

לקבל מאצ' באפלקציה - אולי גורם לך להתרגש לשניה, אבל זה לא אומר שזה יוביל לאנשהו. 

אתם יודעים מה בונה ערך עצמי?

עשיה, פעולה או מאמץ מסוים

לצאת מהבית לדייט - בונה ערך עצמי

להעיז להיות 100% מי שאתה ליד בחורה שאתה לא מכיר - בונה ערך עצמי

לעמוד על הגבולות שלך - בונה ערך עצמי

וכל אלו דברים שהאפלקציות לא עוזרות לנו איתם, אם כבר להפך - לאפלקציות יש יכולת לגרום לנו להרגיש לא כל-כך טוב עם עצמנו כדי שנשלם להם.

אנחנו מרגישים ש"אם רק היה לנו קצת יותר מאצ'ים דברים היו עובדים" אז אנחנו מוכנים לשלם לאפלקציה כדי שתעניק לנו כמה מאצ'ים אחרי שהיא ייבשה אותנו לגמרי.

האפלקציות לא רוצות אותנו פועלים, הן לא רוצות אותנו יוצאים לדייטים או עושים צעדים קדימה לעבר היכרות. והן יודעים שהפעולות הנדרשות בתהליך ההיכרות יכולות להיות לא נוחות עבורנו - אז הן מנסות לגרום לנו להרגיש שהן "חוסכות" מאיתנו את החוסר נוחות.

האפלקציות מכרו לנו שבעזרתן - נקבל את ההתאמות הנכונות, עם האנשים הנכונים, ואז כל תהליך ההיכרות יהיה קל יותר.

אבל בסופו של דבר, גם אם ישימו מולי את הבחורה הכי מדוייקת עבורי בעולם (יש דבר כזה בכלל?) אני עדיין אצטרך לעשות מאמץ. אני אצטרך לצאת מהבית, להעיז להיות מי שאני, להעיז לעמוד על הגבולות שלי, לשתף בכנות במי שאני, להתמודד עם השאלות, החששות וחוסר הוודאות שקיימים בדייטינג, אז העובדה ששמו מולי בחורה ש"מתאימה לי" לא אומרת הרבה.

האפלקציות טוענות שהן הופכות את ההיכרות ל"קלה יותר"

אבל האמת היא - שהן הופכות אותנו לעצלנים יותר - וזה לא דבר שיקדם אותנו להיכרות אמיתית.

Rejecting me softly

אני זוכר את הפעם הראשונה שניגשתי לבחורה בפארק פה בברלין. זה משהו שלא ממש עשיתי בחיים, אבל בשנה האחרונה עשיתי תהליך ארוך עם עצמי כדי לשבור כמה אמונות מגבילות.

הבטתי בה כל כמה שניות תוך כדי שאני יושב במרחק מה ממנה וקורא את הספר שלי. היא גם קראה איזה ספר, לא ממש ראיתי איזה, אבל היא פשוט היתה ממש יפייפיה ואמרתי לעצמי "נו, יאללה, זו ההזדמנות שלך ללכת על זה"

הייתי מלא בפחד מדחיה, או מלהביך את עצמי, או מלצאת קריפי, או ממה היא תחשוב עלי. הייתי מלא בחששות והרגשתי ממש מוזר בגוף.

בסוף נעמדתי ופשוט צעדתי לכיוונה, כשהייתי כבר מספיק קרוב היא הרימה את הראש אז אמרתי לה: "היי, ראיתי אותך וחשבתי שאת חמודה, אז באתי להגיד שלום". היא חייכה, ישבתי מולה ודיברנו במשך כ-10 דק', סיפרתי לה על המעבר שלי לברלין, היא סיפרה לי על התקופה שחיה בניו זילנד והיתה שיחה בסך הכל נחמדה.כשהייתי צריך ללכת שאלתי אותה אם בא לה להיפגש שוב ואם אפשר את המספר שלה, והיא ענתה בחיוך גדול  "לא, היה לי נחמד לדבר איתך, אבל אני לא מרגיש שבא לי לתת את המספר שלי"

חייכתי בצורה מאולצת בחזרה, איחלתי לה יום נעים והלכתי.

ותקשיבו, לא חשבתי שזה יכאב כמו שזה כאב. באמת, ואוו, לקחתי את זה קשה חחח

למה זה כל-כך כאב?

כי אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שמישהי הסתכלה לי בלבן של העיניים ואמרה לי "הבנתי מה המוצר, לא מעוניינת". עד כה בכל פעם שבחורה דחתה אותי זה תמיד היה בהודעה, או בהיעלמות באפלקציה. זה אף פעם לא היה ככה ישיר, ושמעו, זה כואב. לקחתי את זה קשה, מאוד קשה, הגעתי הביתה וחפרתי לעצמי בור במיטה להתכרבל בו.

אחרי שהפסקתי לרחם על עצמי, הבנתי דבר חשוב

הכאב החד הזה, הסטירה המצלצלת הזו שחטפתי, הכאפה הכואבת הזו, גרמה לי להבין שהכל בסדר, שאני יכול לחטוף כאפה כזו ולהישאר בחיים, שלא קרה שום דבר באמת נורא, בסך הכל בחורה אמרה לא.

והלא הראשון הזה, שלקחתי אותו מאוד קשה, עזר לי להתמודד עם "לא"ים אחרים שהגיעו אחריו. חצי שנה אחר כך, כשהצעתי לבחורה ביוגה אחרי השיעור לשבת איתי לקפה והיא אמרה לי "תודה, אבל לא מתאים לי" חייכתי אליה ויצאתי בתחושת סיפוק אדירה.

כן בין ה-"לא" הראשון ל-"לא" האחרון שסיפרתי לכם, חוויתי כל מיני סוגים של דחיות, וכל מיני חוויות שהייתי צריך להתמודד איתם, שעזרו לי לבנות לעצמי מנגנון של ביטחון עצמי גבוה יותר, ומקום שקשה יותר לערער בי. ואחרי הבחורה מהיוגה, יצאתי הביתה עם חיוך, הייתי בעיקר שמח מעצמי וגאה בי שעשיתי את זה, שניגשתי.

האפלקציות אכן מאפשרות לנו לדחות ברכות, מאפשרות לנו להגיד לא, עם כמה שפחות תחושת אשמה או חוסר נעימות, מאפשרות לנו לדפדף הלאה ובכלל לא להרגיש את הכאב. אבל האמת היא שככל שהדחיה רכה יותר - יכולת ההתמודדות שלנו עם האתגרים הקיימים בהיכרות הולכת ונחלשת.

כשאנחנו מכירים מישהו או מישהי שמעניינים אותנו - אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד בצורה בריאה עם תהליך ההיכרות, להציב גבולות, להגיד "לא" לפעמים או לדעת לכבד "לא" של הצד השני. וכן, לפעמים זה יהיה פנים אל פנים, בצורה מאוד ישירה. ואם הדחיה היחידה שאנחנו מקבלים היא תמיד בהודעה כתובה, יכולת ההתמודדות שלנו עם דחיה, גבולות או קושי - הולכת ונחלשת.

דחיה היא חלק מתהליך הדייטינג, וחלק מתהליך היכרות ובניית מערכת יחסים ואמון

אם אנחנו לא מסוגלים לקבל דחיה פנים מול פנים ולהתמודד איתה, אין סיכוי שנהיה מסוגלים להחזיק מערכת יחסים אמיתית.

אפלקציות ההיכרויות אומנם עוזרות לנו לדחות או להידחות בקלות יותר

אבל הן הופכות אותנו לחלשים, לאנשים שלא יודעים להתמודד עם קושי.

כמה קל היום פשוט לסנן התכתבויות באפלקציה ולא לענות, לצאת לדייט ופשוט להתעלם ולהיעלם ביום למחרת, כמה קל לא לתת את המספר ולהישאר תקועים באפלקציה שלא מובילה לשום מקום.

כמה קל לא להתמודד

כמה קל לנשים וגברים פשוט להגיד או לקבל את הדחיה בהודעת ווצאפ - ולא להסתכל אחד לשניה בעיניים בעיניים

וככה אנחנו דוחים דייטים ברכות, ואפלקציות עושות שירות מדהים בלעזור לנו עם זה, אבל הן משאירות אותנו מפוחדים. חוששים מעצמנו, חוששים לפגוע בצד השני, חוששים לעשות את הדבר הנכון והלא נוח, האפלקציות משאירות אותנו מפוחדים.

וכשאנחנו נותנים לפחדים וחששות להשתלט עלינו, אנחנו פחות אותנטיים ולכן אנחנו פחות מתקדמים בכל מה שקשור לדייטים.

שפע של הזדמנויות

אני זוכר את עצמי חוזר מדייט טוב, פותח את האפלקציה, ומתחיל לדפדף. ואיכשהו - זה לא נראה לי מוזר בכלל. 

עכשיו תראו, ברור שזה בסדר לצאת לכמה דייטים ראשונים, לבחון ולפתוח הזדמנויות - אני בעד. אבל אני חושב שצריך גם להבין ולחשוב על המינון הנכון לזה.

אני מסתכל שוב על הסיטואציה, הרגע יצאתי מדייט שבאמת היה לי כיף בו, הבחורה היתה מגניבה, היה מגע, היה רומנטי, היתה אפילו נשיקה כיפית, ומסתבר שפשוט התרגלתי.

איזה משמעות יש לדייט כזה אם מיד אחריו אתה כבר מחפש את הדבר הבא?

איך אתה יכול להגיד שאתה מחפש זוגיות, אם אחרי דייט טוב אתה לא נותן לו צ'אנס אפילו לשניה?

כי הרי שוב, זה כל-כך קל להכיר, כל-כך קל לדחות ולהידחות, ויש כל-כך הרבה הזדמנויות - שאין שום סיבה להישאר במשהו אחד.

האפלקציות טוענות שהן מאפשרות לנו שפע של הזדמנויות, היכרות של יותר אנשים, יותר אפשרויות בחירה. אבל הנה האמת שהם לא רוצים שתדעו:

מחקרים בתחום מראים בדיוק את מה שחוויתי באותו ערב אחרי הדייט - כשיש יותר מדי אפשרויות בחירה, היכולת שלנו לקבל החלטות טובות דווקא נפגעת. זה נקרא "פרדוקס הבחירה" (Choice Paradox), והוא משפיע עלינו בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו חושבים.

יש מחקר שמראה שריבוי אפשרויות לא רק שלא עוזר לנו - הוא למעשה פוגע בשקט הנפשי שלנו. כשאנחנו עומדים מול כל כך הרבה אפשרויות, אנחנו נכנסים למצב של אי יכולת לקבל החלטה. במקום להרגיש שיש לנו יותר אפשרויות טובות, אנחנו מרגישים מוצפים ומתקשים לבחור בכלל.

וזה לא נגמר שם. 

מחקרים נוספים מראים שכשאנחנו כן מצליחים לבחור מתוך שפע האפשרויות, אנחנו נוטים להיות פחות מרוצים מהבחירה שלנו. ריבוי אפשרויות מעלה את הציפיות שלנו לרמה לא ריאלית. אנחנו מתחילים להאשים את עצמנו על כל בחירה "לא מושלמת", כי הרי היו כל כך הרבה אפשרויות אחרות.

אז אין פלא שכשיש לנו מאות פרופילים לדפדף ביניהם בהישג יד, מאות הזדמנויות להיכרויות, אנחנו מתחילים לצפות למישהו מושלם. כל פגם קטן, כל אי-התאמה קלה, הופכים לסיבה מספיק טובה לחזור ולחפש. 

במילים אחרות - השפע שהאפליקציות מציעות לנו הוא אשליה. הוא לא עוזר לנו למצוא אהבה, הוא גורם לנו:

להיות משותקים מול כמות האפשרויות

לקבל החלטות איטיות ופחות טובות

להיות פחות מרוצים כשכן מצאנו מישהו

להתעייף נפשית מהחיפוש האינסופי

וכל זה למה? כי האפליקציות האלה לא באמת רוצות שנמצא מישהו. הן רוצות שנישאר שם, מדפדפים, מחפשים, משלמים על עוד "בוסט" ועוד "סופר-לייק". כי ברגע שנמצא מישהו ונצא מהאפליקציה - הן מפסידות לקוח.

האפלקציות הפכו אותנו לדייטרים, ולא לאנשי מערכות יחסים.

גט-טקסי גם מציעה לנו שפע, המון נהגי מוניות בלחיצת כפתור אני יכול למצוא את הנהג הכי קרוב אלי ולהגיע איתו ממקום למקום. העניין הוא - שגט טקסי יכולים להציג שלהם יש את צי הנהגים הכי גדול כיתרון, מכיוון ואין לאף אחד שום אינטרס להתחייב לנהג אחד ספציפי. 

ולמעשה בגלל זה המודל הכלכלי שלהם הוא חכם, כי הם מרוויחים מזה שאתה רוצה לנסוע שוב ושוב ושוב, ולא ממש אכפת לך מי הנהג, כל עוד הוא לא חופר והנסיעה עוברת בסבבה - הכל טוב.

כאשר הפתרון שאנחנו רוצים הוא למצוא בנאדם אחד, למצוא זוגיות - שפע הופך לבעיה לאויב הכי גדול שלנו, והאפלקציות מתבססות במודל הכלכלי שלהן על השפע הזה, הן יודעים שריבוי אפשרויות ישאיר אותך תקוע במקום, הן יודעים שכל האופציות והמגוון ישאירו אותך מאוכזב מהאפשרות שבחרת, ושביום למחרת הדייט אתה תחזור לדפדף ולחפש משהו טוב יותר, לשלם שוב לאפלקציה כדי להגדיל את החשיפה.

המודל העסקי של גט-טקסי ושל טינדר מאוד דומה - שניהם עושים חיבור בין צד א' לצד ב', סוג של מתווכים דיגיטליים, והמטרה של שניהם היא לגרום לך להשתמש באפלקציה כמה שיותר והם יעשו כמה שיותר מניפולציות כדי לגרום לך לעשות את זה, כי יותר שימוש = יותר כסף.

האם הייתם רוצים לחפש אהבה בגט-טקסי?

(אגב, אני די בטוח שגט טקסי עושים פחות מניפולציות מטינדר)

בעיות שצריכות פיתרון

אוהב להיות בבית

מה שגורם לאנשים להתחבר אחד לשני זה לא מאצ' באפלקציה, לא התכתבות בלתי נגמרת, וגם לא פלרטוטים בווצאפ. מה שגורם לאנשים להבין האם הם רוצים להמשיך לצאת אחד עם השניה זה יצירת מפגש פיזי חוויתי מחוץ למסך הזה שאנחנו תקועים אליו 24/7, זו הדרך היחידה שלנו אשכרה להרגיש האם בא לנו לפגוש את הבנאדם הזה שוב? או שזה לא מתאים לנו.

לאפלקציות היום אין שום אינטרס שתצאו לדייטים, ולכן הן לא בנויות ליציאה לדייט, הן בנויות לשמור אותנו מתכתבים ותקועים בשיחות בלתי נגמרות.

אם אתם רוצים ליצור אפלקציה בפורמט שגם מרוויח כסף וגם גורם לאנשים אשכרה להגיד "וואי, מצאתי פה בנאדם לצאת איתו שוב" אתם צריכים לבנות אפלקציה שמעודדת אתכם להתכתב לא יותר מ-10 הודעות ומשם פשוט לצאת לדייט, פשוט להיפגש. האפלקציה צריכה למצוא את הדרך להרוויח כסף על היציאה שלכם לדייטים - זה יכול להיות תשלום על הדייט, או שיתוף פעולה עם ברים, או כל דרך אחרת - אבל אם לכם יהיה אינטרס שאנשים אשכרה יצאו מהמסך - אז זה גם יקרה.

אפלקציית Breez לקחה את זה צעד קדימה ובה אין בכלל התכתבויות, אלא אם יש מאצ' - האפלקציה כבר קובעת לשניכם דייט בבר שעובד בשיתוף פעולה עם האפלקציה. כל צד מסמן מתי הוא פנוי, משלם 9 יורו חד פעמי, והמשקה הראשון כלול.

פשוט, קל, כיף! פשוט יוצאים לדייט 🙂

לדעתי העידן הבא של האפלקציות ידחוף להיכרות מחוץ למסך ויצא את הדרכים לעשות מזה כסף.

אלף התאמות לא יצלחו לכבות אותי

כבר הבנו שלקבל יותר אופציות, ויותר מאצ'ים, זה לא יהיה מה שיגרום לנו למצוא את האחד או האחת, אז אולי הפיתרון הוא דווקא - פחות.

לראות פחות אפשרויות בכל זמן נתון, לקבל פחות אופציות, אבל שכל אופציה תהיה עם פוטנציאל גבוה יותר להתקדם לאנשהו.

כשאנשים מתלוננים על האפלקציות הם לרוב יגידו "אין לי כוח לכל ההתכתבויות שלא מובילות לשום מקום, ולאנשים שמחליפים איתם שני משפטים והם נעלמים"

אבל אז כשלהם יהיו הרבה מאצ'ים - הם גם פתאום יפסיקו לענות, יענו יבש, או יעלמו.

בתקופות שיש לי הרבה מאצ'ים באפלקציות אני הכי ביצ' בעולם, אני יכול לא לענות שבועיים ואז לכתוב הודעה. וזה ברור למה!

הסיבה שאנשים לא ממש מתכתבים, או לא ממש עם חשק, עם לא מתקדמים בהתכתבות שלהם לאנשהו - זה כי יש להם מלא אופציות.

אם אתם רוצים לתכנן אפלקציית היכרויות שאשכרה עוזרת לאנשים להתקדם לאנשהו - אתם צריכים לתכנן אפלקציה עם כמות מוגבלת בכל זמן נתון, שאין 100000 אופציות בכל רגע, אלא נניח 3, או אולי 5 או אולי 10. וזהו - ובכל יום צריך לבחור מי מהם מקבל לייק ומי מקבל דיס-לייק.

הנה כמה דברים שיקרו בעקבות זאת:

• רוב האנשים אשכרה יקראו את כל הפרופיל ויקבלו החלטה שהם באמת עומדים מאחוריה ולא סתם יחליקו ימינה בלי להתסכל באמת, כי ברגע שאין הרבה, כל החלטה מקבלת יותר משמעות.

• אנשים אשכרה ירצו להתקדם לאנשהו כי אין להם המון אפשרויות, יש כמות מוגבלת ונותנים הזדמנות לאפשרויות שיש.

• אנשים יהיו שמחים יותר עם המאצ'ים שהם קיבלו, הם יראו בהם הזדמנויות טובות יותר ולא עוד מאצ'.

• אנשים יצפו ויחכו לקבל את המאצ'ים הבאים בסבב הבא, דווקא בגלל שזה לא זמין - זה נחשק יותר.

נכון, מודל שלא שם את הכמות במרכז הוא מודל שקשה לעשות אותו סקיילבילי, אבל גם פה אני רואה אפשרויות לרכישת חשיפה גבוהה יותר, או מנויים מתקדמים שמאפשרים לקבל אפשרויות בתדירות גבוהה יותר.

כל עוד יהיה לנו את כל האפשרויות בעולם, אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו מחפשים את האחד או האחת, אבל המוח והחשקים שלנו, פועלים נגדנו.

אפלקציה שרוצה באמת לעזור לנו - צריכה לתת לנו פחות.

—-

לפני שאתם נרשמים לאתר או אפליקציית ההכרויות הבאה אני רוצה שתשאלו את עצמכם - מה המודל העסקי שלהם? ממה הם עושים את הכסף שלהם? האם הם מרוויחים מההצלחה שלי? או מהכישלון שלי?

בסוף, בעולם קפיטליסטי, חברה שמרוויחה כסף ממשהו, תנסה לסחוט את הלימון ככל שהיא יכולה בדרך הכי חוקית שאפשר. לא אמרתי בריאה, לגיטימית, משרתת את המטרה, אמרתי חוקית. 

בעידן שבו אפלקציות ההכרויות מרוויחות מהיותך רווק - אין להן שום אינטרס למצוא למשתמש זוגיות אמיתית, כמו שיש להן אינטרס למכור לו חלום.